מיגרנה (צלחה) זוהי תסמונת הנובעת מהפרעה מחזורית בתפקוד המח, המלווה בכאב ראש עז. 10% מהאוכלוסייה סובל ממיגרנה, מה שהופך אותה לאחד מסוגי כאבי הראש הנפוצים ביותר. עד גיל 6 השכיחות למיגרנה ללא אאורה גבוהה יותר אצל בנים (לרוב התלונה תהיה על כאב בטן). בגיל 6 בערך השכיחות משתווה בין בנים לבנות ומגיל 16 נשים סובלות ממיגרנה פי 3 יותר מגברים. התדירות הממוצעת של התקפים היא אחת כל חודש וחצי, אך ל-10% מהאנשים המיגרנוטים יש התקף שבועי, מכאן הפגיעה הקשה של המיגרנה באיכות החיים.

מאפייני המיגרנה

1. לפחות 5 התקפים המלווים באחת התלונות מסעיף 4.
2. ההתקפים נמשכים בין 4-72 שעות (בילדים 2-48 שעות).
3. כל התקף מלווה לפחות בשניים מהמאפיינים שלעיל:
– כאב חד צידי.
– כאב פועם.
– כאב בעל עוצמה בינונית עד גבוהה, המגבילה תפקוד יומיומי עד כדי מניעתו.
– כאב המוחמר בעת פעילות גופנית, פעילות שגרתית, טיפוס במדרגות וכדו’.
4. ההתקף מלווה בתלונה אחת לפחות של:
– רגישות רבה לאור (פוטופוביה) ולרעש (פונופוביה).
– בחילות והקאה.
5. שלילת מחלה עצבית המחקה התקף מיגרנוטי (כגון: מום מולד של כלי דם מוחיים, מחלה דלקתית של המח וכדו’).

אצל 20% מהאנשים הלוקים במיגרנה מקדים אפקט “אאורה” – מושג המתאר הפרעות בתחושה ובראייה, המתבטאות כנצנוצי אור, הפרעות בצבע, בלבול, חולשה בפלג גוף מסוים, הפרעות היגוי או שפה, הפרעות בשדה הראייה, הפרעות בתחושה ולעיתים אף יש לה אופי של הזיה מורכבת יותר.

הסימנים המוקדמים להתקף מיגרנוטי

לעיתים מופיעים סימנים מוקדמים למיגרנה מספר שעות עד יותר מ-24 שעות לפני ההתקף. מקורם אינו ברור, אך ככל הנראה הם משקפים את השינויים במח הצורכים סרוטנין כמתווך כימי.
הסימנים המוקדמים למיגרנה כוללים:
שינויים במצב הרוח.
תאווה למתוק.
רעב מוגבר.
צמא מוגבר.
שינויים ביכולת הריכוז.
ישנוניות.

מעוררי המיגרנה

סטרס (מצבי דחק) – מצבי משבר ולחץ נפשי מעלים את תכיפות ההתקפים ועוצמתם. מצבי עימות, תסכול וכעס, שיש בהם מידה של חוסר אונים וירידה בפעילות הגופנית. אירוע טראומתי רגשי.
ודפוס שונה מעט בתקופת הרגיעה שלאחר משבר (Weekend headache).
מחזור חודשי – המחזור קשור בשינויים מחזוריים ברמת הורמוני המין (אסטרוגן ופרוגסטרון). הנפילה החדה ברמת האסטרוגן לקראת יום הוסת עשוי לגרום להתקף מיגרנוטי.
שינויים במצב הרגשי – דיכאון מעלה את רמת ההתקפים ואת עוצמתם.
שינה – חסך בשינה, שינוי בשעות השינה, שנת יתר.
מתח יתר בשרירי הצוואר, חריקת שיניים (ברוקסיזם), סינוסיטיס כרוני – ואף מצבים נוספים הגורמים לכאבי ראש לא מיגרנוטיים.
מחלות מיטוכונדיראליות – קבוצת מחלות תורשתיות הגורמות להפרעה בתפקוד השרירים, העצבים ההיקפיים, המח ואיברים נוספים. אלו הן מחלות בהן יש מומים מולדים בכלי דם מוחיים, במחלות חיסון עצמי ובחסרים תזונתיים (למשל B2, B12).
אישיות שאפתנית ובלתי גמישה – עם חוסר יכולת להגיע לפשרות ונטייה לשלמות.
גירויים עזים מהסביבה – למשל: קול, ריח, אור ומאמץ מנטאלי. זאת משום שקליפת המח של המיגרנוטים רגישה מאוד לגירויים.
חבלות ראש – לרוב קשורות להופעה ראשונה של מיגרנה, שלאחריה יופיעו התקפי מיגרנה טיפוסיים.
תרופות ניטרטים – תרופות הניתנות לחולי לב (כמו: מונוניט, ניטרוגליצרין, מונולוג, קורדיל וכדו’), גלולות למניעת הריון, טיפול בתסמיני המנפאוזה באמצעות אסטרוגן, תרופות ליתר לחץ דם, משככי כאבים (גם אלו היכולות לעזור בהתקף בודד).
שינויים במזג האויר –  רוחות חמות ויבשות, שינויים חדים בלחץ הברומטרי (בטיסה).
מזון – דילוג על ארוחה או צום (בשל ירידת רמת הסוכר בדם), שוקולד, יין אדום.
קיימת רשימה נוספת של מזונות ומשקאות מהם ממליצים מהמיגרנוטים לצרוך כמה שפחות, אך בנוגע אליה קיימים חילוקי דעות.

סוגי מיגרנות

מיגרנה המיפלגית

לפני הופעת המיגרנה או בשיאה, החולה סובל מחולשה עד כדי שיתוק פלג הגוף הנגדי למיגרנה, החולפת תוך 24 שעות. לעיתים היא מלווה גם בהפרעת שפה (הפרעות בהבנה או קושי בהיגוי). מיגרנה המפילגית הינה תורשתית ונגרמת ממוטציה בגן האחראי לתעלות הסידן.
יש להבדילה מאירוע מוחי.

מיגרנה ורטברוזילרית

מקור הכאב כנראה מבעיה בכלי הדם הוורטברליים ובעורק הבזילרי, האמורים לספק דם לגזע המח. הבעיה בהם פוגעת בתפקודו. הכאב הוא עורפי (אוקסיפיטלי) ומלווה בסחרחורת עזה, נטייה לעילפון, כפל ראייה (Diplopia), שינויים בהיגוי, הפרעות ביציבה וסימני מיגרנה “רגילה”.

אאורה ללא מיגרנה

הופעת רק מרכיבי ההאורה ללא כאב הראש

מיגרנה רטינלית

מיגרנה המלווה באובדן ראייה בעין אחת בשל מעורבות כלי הדם של רשתית (רטינה) העין

הטיפול במיגרנה

הטיפול במיגרנה מתחלק לשניים:
בזמן התקף מיגרנוטי – יש לתת טיפול יעיל, מהיר ונטול תופעות לוואי משמעותיות (עד כמה שניתן).
בדרך נוטלים תרופות ממשפחת הטריפטנים, אנטי דלקתיים (NSAIDS), ארגוטמין ועוד.
חשוב ליטול את התרופות בתחילת ההתקף.
טיפול מניעתי (פרופילקטי) למיגרנה – מטרתו להוריד את כמות ההתקפים, לצמצם את משכם ולהנמיך את עוצמתם. אין לו השפעה על ההתקף הבודד. הטיפול המניעתי כולל נטילת תרופות, שינוי בסגנון החיים, איתור הגורמים המעוררים את המיגרנה, שיאצו, עיסויים, דיקור (Acupancture), אוריקולותרפיה (Auriculotherapy), שיטות הרגעה (כגון: מדיטציה, ביופידבק ודמיון מודרך) ופעילות גופנית קבועה.